מתה או לא מתה?

לרגע היה נדמה שהיא ניצחה את הסטטיסטיקה, את הגיאוגרפיה, את הפוליטיקה ואת המוות עצמו. היא חזרה הביתה רזה יותר, שקטה יותר, עם צלקת ארוכה ליד הרקה, וחוסר אכפתיות מוחלט למה יגידו עליה.

אבל הבית כבר לא היה אותו הבית. חגי נמנע מלפגוש את עיניה, מבויש מהחשבונות שהתרוקנו, מההתנהלות שלו כשנעדרה. הילדים הביטו בה בזהירות, כאילו היא עשויה מזכוכית סדוקה, והחברות עטפו אותה ברחמים שהיא לא היתה בטוחה בכוונה שמאחוריהם. אנשים ששנים לא דיברו איתה, פתאום כתבו לה. כאלה שלא סבלו אותה, תייגו אותה בפוסטים על ״עוצמה נשית.״ החברות שנהגו לומר שנטע היא ״קצת יותר מדי,״ כינו אותה עכשיו ״השראה.״ מהר מאוד היא הבינה שהחיים הישנים שלה לא באמת חיכו לה, ולקח עוד קצת זמן עד שהבינה שהיא לא בטוחה שהיא רוצה בהם. חלום השיבה הביתה התנפץ והיא לא הצליחה לאסוף את כל הרסיסים שלו ולהדביק אותם בחזרה.

שלושה חודשים אחר כך, בסבב הבא מול איראן, רסיס נפל על המדרכה ליד הבית שלה. רסיס גדול, בוער, שהפך את המכונית שלה ללפיד של אש, ניצח את האישה ששרדה התרסקות מטוס וארבעה חודשים במדינת אויב. 

במדינה שבה הכל תמיד ״כמעט,״ גם המוות שלה היה כמעט. כמעט נס. כמעט טעות. כמעט סטטיסטיקה. מכונית שנשרפה כליל, שלד מתכת לוהט, טבעת נישואים חצי מותכת על מה שנשאר מהמושב הקדמי, וזהו. שום גוף אנושי לא יכול היה לשרוד בטמפרטורה המטורפת הזאת, אבל למי היה ספק? התיק היה שם, המכונית היתה שלה, והיעלמות הרי היתה המומחיות החדשה שלה. זו היתה הלוויה ללא גופה - ארון עץ קטן שנטמן באדמה, ובו רק כמה חפצים אישיים, הטבעת המותכת, פרח מיובש שאהבה, בקבוק הבושם שאפיין אותה. אבל הדמעות היו אמיתיות לחלוטין.

מסביב לקבר הטרי עמדו בעלה, ילדיה, אחיה, כמה קולגות מהאוניברסיטה, עיתונאי מהמקומון, ושש נשים שהכירו את נטע כבר יותר מחמש עשרה שנים וידעו עליה הכל. כמעט הכל.

מעיין ניגבה את פניה שוב ושוב בטישו הממורטט שהחזיקה. דנה חיבקה את יערה חזק מדי. רווית אמרה לחגי, ״אין מילים,״ למרות שכולם ידעו שזה הדבר היחיד שאף פעם לא חסר לה. נירי עמדה בצד, חיוורת, וחשבה שהאדמה צריכה להיפתח עכשיו ולבלוע קודם כל אותה.

אחרי שנגמרו ההספדים, תמו החיבוקים, ולא נותרו עוד משפטים כמו ״היא עברה כל כך הרבה,״ ו״לפחות זה היה מהיר,״ הן נסעו יחד לאכול.

זה לא שהן היו רעבות במיוחד. הן לא. השהיה עתירת הפחמימות במקלטים דאגה לזה. ההחלטה נפלה כמעט מעצמה, באותה טבעיות משומנת שבה, לאורך השנים, כל מפגש עצוב או מלחיץ או טעון מדי היה גולש בסוף לארוחה. בבית הקפה השכונתי, במסעדה טרנדית, בעגלת קפה שמישהי שמעה עליה. כאילו אם יש תפריט על השולחן, החיים עצמם מקבלים איזשהו הסבר.

מעיין אמרה, ״אני לא מסוגלת פשוט לחזור הביתה עכשיו.״

דנה אמרה, ״גם אני ככה.״

רווית כבר פתחה ווייז.

הן בחרו מקום לא רחוק מבית העלמין, מסעדה תל אביבית מהסוג שנטע לא היתה מעריכה. בטון חשוף, צמחיה תלויה, מלצרים מזוקנים שמסגבירים לך מה זה איולי ולמה אי אפשר להוריד כוסברה מהמנה. בשעה כזאת, המקום כבר היה חצי ריק. מוסיקה שקטה אך מלחיצה התנגנה ברקע, והברמן צחצח כוסות מאחורי הבר כאילו חייו תלויים בכך.

הן התיישבו סביב שולחן ארוך מעץ בהיר, בלי מפה. נטע אהבה מפות על השולחן. שש נשים בגוונים שונים של שחור. רובן כבר הספיקו להתארגן על עצמן בחזרה, חידשו את הליפסטיק, ניגבו בזהירות את זוויות העיניים, כדי לא למרוח את המסקרה. רק נירי עדיין נראתה כאילו יצאה מהלוויה ולא מפגישה במשרד. הפנים שלה היו חיוורות, עיניה נפוחות, והיא לבשה ג׳ינס וחולצה שחורה, פשוטה.

כשהמלצר הניח בפניהן תפריטים הוא חייך את החיוך המקצועי שלו, אבל הבין די מהר שהן לא מתכוונות להתבדח איתו. הוא נסוג והשאיר אחריו שתיקה.

אף אחת לא העזה להפר את הדומייה הזו שנפלה עליהן, כאילו כל רחשי הכבוד שלהן לחברתן המתה תלויים בה.

״אני לא מאמינה שזהו,״ דנה לא הצליחה להתאפק עוד. העיניים שלה היו נעוצות בתפריט, להסב אותן ממנו היא עוד לא הרשתה לעצמה, אבל לדבר כן. ״אני פשוט לא מאמינה.״

״כן,״ אמרה רווית. ״זה בלתי נתפס.״

״כל כך נורא מה שקרה לה,״ מעיין הניחה את התיק שלה על הכיסא הריק שלידה. ״כאילו לא הספיק כל מה שהיא עברה השנה.״

נירי הרימה אליה את עיניה. היא כמעט אמרה, ׳גם אנחנו היינו חלק ממה שהיא עברה השנה,׳ אבל היא לא אמרה.

המלצר חזר עם שני קנקני מים ושאל אם ירצו לשמוע על העסקיות.

רווית אמרה שכן, בטון שהבהיר שהיא אישה שמבינה בדרכי העולם, שיודעת להקשיב לספיישלים, לא רק אלמנה חברתית שחוזרת עכשיו מהלוויה של מישהי שפעם היתה חברה שלה.

הוא פירט על לברק, פרגית, וסלט עדשים חם.

כשהלך, דורית צחקה צחוק קטן, יבש. ״נטע היתה מתעצבנת פה.״

חמשת הראשים האחרים הורמו אליה.

״מה,״ דורית משכה בכתפיה. ״אתן יודעות שאני צודקת. היא היתה אומרת שהמקום הזה מתאמץ מדי.״

״היא היתה שואלת למה סלט עדשים צריך להיות חם,״ רווית אמרה.

״ולמה האיולי מעושן,״ הוסיפה איילת.

לרגע קטן, כמעט נעים, הן חייכו.

ואז נירי אמרה, בלי חיוך, ״והיא גם היתה צודקת.״

החיוכים נפלו.

המלצר חזר לקחת הזמנות. הן הזמינו מהר, בלי לחשוב, פרגית, דג, קציצות, הכל עם סלט ירוק ליד או שעועית ירוקה או משהו ירוק. העיקר לא פחמימות. גם יין הן לא רצו. זה היה מוקדם מדי ליין, או מאוחר מדי, תלוי איך מסתכלים על זה. סודה בבקשה. אבל סן פלגרינו, לא שוופס.

המלצר הינהן, כאילו, ברור, הוא רגיל לשרת נשים בדיוק כאלה. כשהוא התרחק, השקט שחזר כבר לא החזיק מעמד כמו קודם.

״אתן יודעות איזו מחשבה לא עוזבת אותי?״ רווית שאלה. ״על זה שבסוף... דווקא ככה.״

״מה זה דווקא ככה?״ שאלה נירי.

רווית נבהלה קצת מעצמה. ״לא, פשוט... אחרי שהיא כבר שרדה את הדבר המטורף הזה, מטוס, מדינת אויב, כל הסיפור הזה של לא לדבר, ואז לחזור הביתה, ורסיס אחד...״

״כן,״ אמרה מעיין. ״כאילו הגורל ממש התעקש.״

״אולי היא פשוט לא ידעה לנוח,״ דנה שוב לא התאפקה.

״מה?״ נירי נעצה בה מבט חד.

דנה לגמה מהסודה. סן פלגרינו, לא שוופס. ״נו, מה, אני לא אומרת שזו אשמתה, ברור שלא. אבל... היא באמת לא ידעה לנוח. גם אחרי שהיא חזרה, אתן זוכרות? שבוע אחרי היא כבר התחילה להתרוצץ, פגישות, סידורים, בית, אוניברסיטה, כאילו כלום.״

״ברור,״ אמרה מעיין. ״היא היתה צריכה לחזור לשליטה כמה שיותר מהר.״

המילה הזו, שליטה, נשארה תלויה ביניהן.

איילת אמרה בשקט, ״זה היה חלק מהכוח שלה.״

״וזה גם חלק ממה שהיה קשה אצלה,״ מעיין הוסיפה מיד.

נירי הניחה את הכוס שלה על השולחן החשוף. ״באמת? עכשיו?״

״מה עכשיו?״ דנה הזדקפה. ״מה, אסור להגיד את האמת כי היא מתה?״

״לא. אבל אולי לא חייבים להגיד אותה ממש ביציאה מההלוויה שלה, על קציצות דגים.״

״אוי, נו,״ אמרה רווית. ״די עם זה, נירי.״

שקט.

מעיין קיפלה את המפית שלה ואז פתחה אותה שוב. ״אני דווקא מבינה מה דנה אומרת. ברור שזה נורא, וברור שזה עצוב, וברור שמה שקרה לה זה אסון. אבל גם... בואו. לא היה פשוט להיות חברה של נטע.״

״לא היה פשוט להיות לידה,״ לדנה היה חשוב לדייק.

״היא תמיד ידעה יותר טוב,״ רווית אמרה, ועכשיו כבר היה ברור שהשער נפתח. ״תמיד. אם סיפרת לה משהו, היא לא באמת שמעה אותך. היא חיכתה לרגע שבו היא תוכל להסביר לך איפה את טועה ומה הדבר הנכון לעשות.״

״או מה חכם יותר לעשות,״ מעיין הוסיפה.

״או מה היא היתה עושה,״ אמרה דנה.

נירי לא אמרה כלום.

האור בחוץ התחלף מזהוב וחד לכתמתם ועמום. מעל הבר, טלוויזיה אילמת הקרינה חדשות עם כתוביות. על המסך רץ משהו על מטחים נוספים בצפון, אבל אף אחת מהן לא הבחינה.

״אני כל הזמן חושבת,״ אמרה מעיין, ״שבסוף, כל הסיפור עם הקבוצה... אולי היינו צריכות להתנהג אחרת. ברור שהיינו צריכות. אולי. אבל גם היא, עשתה מזה... וואו. כאילו עשינו לה רצח אופי בגלל מתנת יום הולדת.״

נירי צחקה צחוק קצר, חד. ״את יודעת שזה לא בגלל המתנה.״

״אז בגלל מה?״ איילת שאלה, כמעט בהקלה.

״באמת, תגידי כבר,״ דנה הוסיפה. ״את תמיד עושה פרצופים כשמדברים על נטע, אבל את אף פעם לא אומרת.״

נירי הסתכלה על כולן, אחת אחת. על מעיין, שכל כך היה חשוב לה לנהל. על רווית, שתמיד ידעה להגיד משפטים חכמים בדיעבד. על דנה, שתמיד אמרה מה שאחרות חששו לומר, וקראה לזה כנות. ״לא הוצאתן אותה בגלל מה שהיא כתבה,״ היא אמרה. ״ההודעה היתה רק תירוץ.״

שתיקה.

״אתן הוצאתן אותה,״ המשיכה נירי, ״כי נמאס לכן להרגיש קטנות לידה.״

מעיין הסמיקה. ״סליחה?״

״את יודעת שזה נכון.״

״ממש לא נכון,״ רווית מיהרה להגיב.

״זה נכון מאוד,״ נירי אמרה. ״היא עצבנה אתכן. גם אותי, לפעמים. היא היתה יהירה, ביקורתית, קטנונית, תופסת יותר מדי מקום. היא היתה מרוצה מעצמה יותר מדי. אבל זה לא מה ששבר אתכן. מה ששבר אתכן היה שהיא גרמה לכן להרגיש שכולכן משחקות במשחק ילדים, בזמן שהיא במגרש של הגדולים.״

״תרגיעי,״ למעיין היה חשוב לעצור את זה לפני שזה מתנפח. ״גם אני מרצה באוניברסיטה, היינו ממש באותו דרג. זה לא שהיא עשתה דברים יותר חשובים ממני.״

״היא ניסתה לשנות חיים של ילדים. של משפחות.״

״נו, באמת.״

״איתה תמיד הרגשת שאת נבחנת,״ נירי אמרה. ״כאילו כולנו בבחינה. וזה הוציא אתכן מדעתכן.״

 ״אולי,״ דנה החזירה את השיחה למקום שעניין אותה יותר, ״אולי היא פשוט גרמה לנו להרגיש שלא משנה מה נעשה, זה אף פעם לא יהיה מספיק טוב בשבילה.״

״כי היא לא הסתפקה בבינוני,״ נירי אמרה.

״יופי,״ אמרה מעיין. ״אז אפילו עכשיו, כשהיא כבר לא פה, אנחנו אמורות להודות שהיא היתה קדושה מעונה ושאנחנו סתם נשים קטנות ועלובות?״

״אף אחת לא אמרה קדושה,״ נירי אמרה לה, ״אבל אתן כן הייתן קטנות.״

השתיקה שהשתררה עכשיו סביב השולחן לא היתה שתיקה של מבוכה. היא היתה חדה יותר, כמעט מסוכנת.

״את יודעת מה?״ אמרה רווית לבסוף. ״אולי. אולי באמת היה קשה לידה. יכול להיות שהיא באמת גרמה לנו להרגיש... פחות. אבל גם לה היה חלק בזה. היא תמיד היתה חייבת להיות הכי. הכי חכמה, הכי צודקת, הכי מסודרת, הכי מוסרית, הכי קורבן. גם עכשיו, תראי איך היא מתה – אחרי התרסקות, אחרי שבי, אחרי נס. אפילו המוות שלה היה הכי דרמטי שאפשר.״

נירי בהתה בה.

דנה נשענה לאחור. ״זה בדיוק זה. אפילו למות היא לא יכלה בשקט.״

״אהה,״ אמרה מישהי שעמדה ליד השולחן.

בהתחלה, אף אחת מהן לא הרימה את הראש ממש. הן רק ראו בזווית העין צל, דמות, אישה. אולי מלצרית. עוד כוס? עוד שאלה? אולי הכיסא שלי מעיין חסם את המעבר וזה הפריע.

אבל אז נירי הריחה את מה שנדמה לה כריח הבושם הקבוע של נטע והרימה את ראשה. הלב שלה נעצר.

נטע עמדה שם.

באותה חולצה כהה שלבשה ללוויה של אמא של דורית לפני שלוש שנים, כאילו יצאה הרגע מהבית ולא מהקבר. השיער שלה מסודר מדי, הפנים חיוורות מדי. על הרקה, ליד העין, היה סימן דק ובהיר, כמו צלקת שכבר כמעט החלימה.

היא נשענה קלות על מסעד הכיסא הריק, זה שעליו היה מונח התיק של מעיין.

מעיין הסתובבה שנייה לאחר מכן, הצבע נשאב מפניה. התיק שלה החליק מהכיסא לרצפה, אבל היא לא התכופפה להרים אותו.

רווית פלטה קול חנוק.

דנה בהתה. רק בהתה. הפה שלה נשאר מעט פתוח.

איילת הסתכלה על נירי, על דנה, על מעיין, כאילו מישהי תוכל להסביר לה מה היא רואה.

דורית לא הצליחה להרים את עיניה מהצלחת.

נטע סקרה אותן במבט שקט, כמעט סקרני. היא לא כעסה. היא משכה את הכיסא הריק והתיישבה ליד מעיין.

אף אחת מהן לא זזה.

המלצר המזוקן חלף לידן, מבטו החליק על השולחן בלי להיעצר, כאילו לא ראה שום דבר חריג. כאילו ישבו שם שש נשים, ולא שבע.

נטע הניחה את ידיה על השולחן, עכשיו כל המבטים היו נעוצים בהן, כאילו הן עשויות חרסינה. אותן ציפורניים כסוסות, ואצבע אחת חשופה, ללא טבעת הנישואים שנשארה מאחור במכונית השרופה.

רק נירי הצליחה לשאול בקול חורק, ״נטע?״

נטע הסבה אליה את ראשה, וחייכה אליה חיוך קטן. עייף כמעט.

אחר כך הביטה שוב בכולן. ״תמשיכו,״ אמרה. הקול שלה היה שקט כל כך, שבלי להתכוון הן כולן רכנו כלפיה. ״בשביל זה הרי התכנסתן.״

אף אחת לא דיברה.

״זה בסדר,״ היא אמרה. ״זה לא שאני אמות מהרכילות שלכן.״

רווית התחילה לבכות. הפעם זה לא היה בכי מעודן, עם טישו שנוגע בעדינות בנקודות הנכונות בזוויות העיניים. זה היה בכי מכוער, פתאומי, של אישה שבבת אחת איבדה את כל מה שהיא חשבה על העולם. של אישה שבבת אחת איבדה את הבטחון לדבר בלי לחשוש מהתוצאות. ״אני מצטערת,״ היא געתה.

נטע הסתכלה עליה רגע ארוך. ״את לא,״ אמרה לבסוף.

״ואת,״ היא הפנתה את מבטה לדנה, ״את צדקת. באמת לא ידעתי לנוח.״

השפה התחתונה של דנה רעדה. ״אני לא... לא התכוונתי...״

״אני יודעת,״ נטע אמרה. ״את אף פעם לא התכוונת.״

דורית לא הצליחה להסתכל עליה. המבט שלה נשאר מושפל אל צלחתה, אולי שם, בין שאריות הדג, תימצא לה הישועה.

איילת הביטה בה בעיניים גדולות, דמעות זולגות מהן. היא לא אמרה מילה.

מעיין הביטה ישר קדימה, התאמצה למקד את עיניה במדף המעוצב שהיה תלוי מעבר לשולחן. העיקר לא להביט שוב בנטע. העיקר לא לראות אותה.

נירי היתה היחידה שלא הסיטה את עיניה.

נטע נשענה לאחור. ״היה רק דבר אחד שרציתי לדעת,״ היא אמרה. השקט שסביב השולחן לא הופר אפילו בנשימה קולנית. ״אם גם כשאני לא אהיה פה, תמשיכו לדבר עליי כאילו אני הבעיה.״

אף אחת לא ענתה.

נטע הנהנה לאט, כאילו קיבלה את התשובה שציפתה לה. היא קמה מהכיסא. כשעברה מאחורי נירי, נגעה קלות בכתפה. זה היה מגע כל כך קל, שנירי לא היתה בטוחה שלא דמיינה אותו.

נטע הלכה לעבר הדלת, אף אחת לא קמה לעצור אותה, אף אחת לא קראה לה שתחזור. שוב.

המלצר חלף עם מגש עמוס כוסות, וברגע הקטן שבו עבר בינה לבין השולחן, היא כבר לא היתה שם. יכול להיות שהיא פשוט צעדה החוצה בדלת הראשית, אל הרחוב התל אביבי הנינוח, ונעלמה בין העוברים והשבים. רק הכיסא שליד מעיין נותר משוך מעט לאחור. כשנירי נגעה בו, היא הרגישה שהוא עדיין חם. ועל שולחן העץ הבהיר, ממש ליד הכוס של מעיין, היתה מונחת מפית נייר לבנה עם הלוגו היוקרתי של המסעדה. במרכזה, בכתב ידה החד והמוכר של נטע, זה שאף אחת מהן לא יכלה לטעות בו, היו כתובות שלוש מילים:

הדינמיקה באמת השתנתה.