מחטים

Michal Kreitler
12 במאי
זמן קריאה 4 דקות

אף פעם לא אהבתי מחטים.

אם נדייק: תמיד סלדתי מהן.

כשהייתי קטנה, לא היה דבר שהפחיד אותי יותר ממחט (ותנינים. היה לי חלום כזה ובו החצי העליון של גופי מבצבץ מלועו של התנין שטורף אותי במיטתי. אבל זה לסיפור אחר). הסיוט הגדול שלי היו בדיקות דם. היה צריך להחזיק אותי בכח, כך שאני מניחה שגם ההורים שלי לא נהנו במיוחד מהחוויה.

וזריקות. לזריקות היה מדור מיוחד בספריית הסיוטים שלי. במשפחה שלי ממעטים לספר איך כשאחות בית הספר נכנסה לכיתה ג׳ להזריק לילדים חיסון נגד טטנוס, אולי, מישהי (בלי שמות) התחבאה מתחת לשולחן ולא הסכימה לצאת משם. היו צריכים להביא את אמא שלה, שעזבה את העבודה ובאה באמצע היום לשלוף משם את בתה המבועתת. זה לא עזר לי, אחרי זה גם הזריקו לי לבד בחדר האחות, כשאמא שלי אוחזת בי בכח.

בכיתה ו׳ היינו אמורות, רק הבנות, לקבל חיסון אדמת. ידעתי על החיסון הזה מראש. התכוננתי אליו נפשית. החלטתי שמספיק עם הפחדים הילדותיים האלה. כל בנות הכיתה התקבצו בחדר אחות ביה״ס, וכיוון שכולן ידעו על הפחד שלי, קיבלתי יחס מיוחד, שאלו אותי אם אני רוצה לקבל את הזריקה ראשונה או אחרונה מכולן. עניתי בגבורה שאני אקבל אותה בתורי, כמו כולן. וכשהגיע תורי והתיישבתי בכסא המוות, חברה אחת מחזיקה את ידי, שניה מנסה להצחיק אותי, שלישית שרה לי שיר, קיבלתי את הזריקה המפחידה והייתי ממש בסדר. לאחריה פינו לי מקום בין הבנות שישבו על מיטת האחות, והייתי מאוד מבסוטית מעצמי. עד שהתעוררתי. מצאתי את עצמי מתחת למיטה בחדר האחות, והייתי בטוחה, משוכנעת, שכמו בכיתה ג׳, גם עכשיו ברחתי מהאחות והתחבאתי מתחת למיטה, נרדמתי שם, וכל חוויית הזריקה שעברתי היתה בעצם חלום. עכשיו אצטרך לצאת משם בבושת פנים ולקבל את הזריקה שוב. כמובן שלא הסכמתי לצאת. אמא שלי האומללה שוב קיבלה טלפון, מזל שהעבודה שלה היתה קרובה לבית הספר והיא יכלה לבוא ולחלץ אותי מתחת למיטה, הפעם בלי לקבל עוד זריקה.

וכך עברו השנים והחיסונים. ביום הגיוס עמדה חברתי הטובה, שהכירה את חולשתי היטב, ממש מאחוריי, ואמרה לי בקול מעודד ״אל תדאגי, אני מחזיקה אותך שלא תתעלפי.״ קיבלנו את הזריקה כמעט בו-זמנית, בשיטת הסרט הנע של הבקו״ם, ושתינו התעלפנו.

השנים, כדרכן, המשיכו לחלוף, והגעתי לשלב הבלתי נשכח בחיי, טיפולי הפוריות. חוץ מכל השמחה והכיף שהטיפולים האלה מביאים איתם, במשך שבועיים בכל חודש את מקבלת זריקה כל יום ובדיקת דם פעם ביומיים. באותה עת עבדתי באיכילוב, והיה לי מזל להיות מוקפת באנשי מקצוע נפלאים שהזריקו לי ושאבו את דמי בעדינות ובחיבה. כבר לא פחדתי בכלל מהפרוצדורה, אבל היא כללה באופן קבוע גם את ההתעלפות אחרי הדקירה. אף אחד מאיתנו לא התרגש מהענין, זה פשוט היה חלק מהתהליך. צחקנו שטיפולי הפוריות נועדו, בעצם, לטפל בפוביה שלי ממחטים. חה חה.

באמת כבר לא פחדתי מזריקות ובדיקות דם, הרגשתי שנרפאתי.

בהריון השני, זה של תמרה, כשכבר ידענו שיש לי קרישיות יתר, הייתי צריכה להזריק לעצמי כל יום זריקה. לבטן. זה היה הדבר הכי מזעזע שיכולתי לדמיין, אבל בשביל התינוקת שלי, העמדתי פנים כל ערב שזו לא באמת הבטן שלי ושהמחט הארוכה היא רק צינור דקיק להעברת חומר לתוך הגוף. עשיתי את זה באדיקות עד היום בו היא נולדה, בריאה ונהדרת. על ששת השבועות בהם הייתי צריכה להמשיך להזריק בשביל עצמי, ויתרתי בלי לחשוב פעמיים.

וזהו. אמרתי לעצמי שאני עם הפחד ממחטים סיימתי, מיציתי את כל ההזרקות המפחידות.

מה יותר מפחיד מלהזריק לעצמך קלקסן לבטן?

וככה חייתי לי בשמחת התמימים עד הענין הקטן הזה לפני שבע שנים כמעט, סוף יוני 2018, כשרופא אקראי במרפאת עיניים הסביר לי שהיה לי שבץ בעין ושנוצרה שם בצקת ושהטיפול היחיד שיש להם להציע לענין הזה הוא זריקה. בעין. בתוך העין. ולא אחת, אלא שלוש. כל ארבעה שבועות זריקה.

לא נלחצתי. אמרתי להם שברור שזה לא יקרה, אני לא מתכוונת לעשות שום דבר כזה, והם חייכו אלי בחמלה ואמרו שאחרת אאבד את הראיה. חברה הלכה וקבעה לי את התורים שלא הסכמתי לקבוע. רון האומלל גרר אותי בכוח לכל אחת מהזריקות, בוכה, צועקת, שורטת. כל זריקה כללה שבוע לפני של חוסר שינה, הקאות ושלשולים, ושלושה ימים של התאוששות אחרי. סיוט.

אחרי שלושה חודשים ושלוש הזריקות האיומות, הגעתי לרופא שיגיד לי שהדבר הנורא הזה הסתיים. אבל הוא, כל מה שהיה לו להגיד, היה ״עכשיו עוד שלוש ונראה מה קורה.״ זו אחת הרמאויות הכי גדולות של מדע הרפואה. אני בטוחה שעוד יתבצעו על כך תחקירים ויכתבו מאמרים.

כל חודש זריקה, אני ועשרות בני תשעים פלוס מחליפים חוויות, איזה רופא מזריק יותר טוב, אם אפשר לבקש עוד טיפות הרדמה, בעין אחת או בשתיהן?

וככה חודש אחרי חודש, לפעמים המרווחים בין הזריקות צומצמו, לפעמים התרחבו. בקורונה היה הכי כיף, אי אפשר להזריק, עצוב ממש

בינתיים למדתי להתעלם מהזריקה עד שעה לפני שצריך לנסוע לבית החולים, כדי לא להרגיש את החרדה, אבל הגוף שלי לא טמבל, כמה ימים לפני תמיד מתחילות תופעות האימה. לפעמים אפילו לוקח לי זמן להבין למה יש לי כאבי בטן פתאום.

לבדיקה האחרונה אצל הרופאה הגעתי מלאת אופטימיות. כבר אין בצקת בעין. אני יודעת מהצילום. הייתי בטוחה שאצליח לשכנע אותה שנסתפק בצילומים ומעקב. הכל עבד לטובתי. המספר שלי בתור היה 555 וגם זכרתי להביא לה שוחד קטן (את ״שנה שבע״, עם הקדשה!).

עברתי 46 זריקות ואמרתי לעצמי בתוקף: לזריקה ה-50 אני לא אגיע!

ובכן, הביטו בי עכשיו, מחכה לקבל את הזריקה ה-47 שלי. לא המספר 555 ולא שוחד עזרו לי פה. יש לי כבר תור גם לזריקה ה-48 וה-49.

האישה שיצאה מהזריקה לפני היתה קצת מבולבלת. היא לא ידעה מה מותר ומה אסור.

״צריך לנוח?״ היא שאלה.

״מה איכפת לך? תנוחי!״ עניתי לה.

״אבל מותר לי לעשות הכל? לקרוא?״

״מותר לך לעשות כל מה שאת מרגישה שאת יכולה. הכי חשוב זה לא להרטיב את העין 48 שעות, חוץ מזה - מה שנעים לך, תעשי.״

האיש שישב לידי התערב, ״מאיפה את יודעת כל כך הרבה?״

״מה זאת אומרת? עשיתי כבר 46 זריקות!״

״איך את יודעת, את סופרת?״ הוא הרים לי להנחתה.

״בהחלט,״ עניתי לו, ״אני סופרת!״ והוצאתי מהתיק את ״שנה שבע.״